בחודשים האחרונים מאוד קשה לי להתרכז בטלוויזית איכות. הז’אנר המועדף עליי לצפייה בימים כתיקונים הוא דרמות משפחתיות מצועפות ומסועפות, עם דמויות טראגיות ועלילה שהולכת ונבנית באופן איטי ומהודק. אבל כך רצה היקום והקורונה נכנסה לחיינו. לא דובר על כך, אבל אני חושבת שאחד התסמינים המובהקים של עצם קיום הנגיף במרחב, הוא מחיקת תאי מוח ושיבוש תהליך קבלת החלטות. וכך מצאתי את עצמי ממרום 33 שנותיי, בוהה לילות כימים בסדרות וסרטים מטופשים להפליא שהקשר היחיד בינם לבין מציאות חיי, הוא שהדמויות הראשיות במציאות כנראה גם בסביבות גילאי ה-30. עם זאת, היו כמה פעמים בודדות, מעין הבלחות לא מובנות מאליהן, בהן הרגשתי שהמוח שלי מתפקד כרגיל והצלחתי לצפות גם בסדרה-שתיים, סרט-שניים, טובים ומתוחכמים יותר. בכל מקרה, מן הראוי הוא שלא אשמור את כל הטוב הזה לעצמי, ולמרות ששיתפתי בטפטופים בסטוריז שלי באינסטגרם, אני נותנת להם את הבמה גם בבלוג.
אופוריה (HBO)
אני מתחילה מהתותחים הכבדים יותר ואלו שלא נמצאים בנטפליקס. אופוריה היא בדיוק ההפך מסדרת נעורים קלילה. מדובר בסדרה של HBO שלמעשה היא עיבוד לסדרה ישראלית בעלת אותו השם, אבל אופוריה האמריקאית לקחה הכל כמה צעדים קדימה. הסדרה מציגה את הצדדים הקשים, האפלים והמורכבים של בני הנוער בימינו בלי לרחם על אף אחד ואף אחת בדרך. היא מתמקדת בחבורת נערים ונערות בעיירה אמריקאית טיפוסית, כזו שרק רוצים לברוח ממנה, ובינתיים בשביל להתמודד עם הנעורים המחורבנים שלהם הם עושים הכל כדי לשכוח מהכל: מתמכרים לסמים קשים, נכנסים ויוצאים ממכוני גמילה, נופלים קורבן למטרידנים ברשת ומתעללים זה בזו ברשתות החברתיות הכה נפיצות. שתי הדמויות הראשיות מגולמות על ידי זנדאיה המהממת והאנטר שייפר שבזכות המשחק העדין והרגיש שלה הפכה לפנים החדשות של הקהילה הטרנסית. בגלל העיסוק הנרחב של הסדרה בצדדים הפחות יפים והנקיים של גיל הנעורים היא מספקת צלילה חד פעמית לתוך עולמם ונבכי נפשם של בני נוער כיום, והיא עושה זאת בצורה כל כך מרגשת ומקורית שעל אף התכנים הקשים, תמצאו את עצמכם צופים בפרק אחר פרק בלי להפסיק. בונוס: פסקול מיוחד במינו. מתנצלת מראש על הפיראטיות, אבל אני הורדתי את הסדרה. היא זמינה גם בפורמט של צפייה ישירה.
אנשים נורמלים (HULU)
(זו אולי לא סדרת הנעורים הכי מובהקת ברשימה הזו, אבל הסיפור מתחיל בזמן שהדמויות עדיין בתיכון ואין ספק שהצפייה בה מעלה זיכרונות מאותה תקופה משונה ומבלבלת שנקראת ‘נעורים’). אני מרגישה כאילו אזכורים על ספרה של סאלי רוני ‘אנשים נורמלים’ נמצאים בכל מקום. גם אני קראתי אותו ואף כתבתי עליו כאן בבלוג לא מזמן. לאחרונה שוחרר עיבוד טלוויזיוני לספרה של רוני באותו השם ובגלל שאהבתי את הספר, צפיתי גם בסדרה, וזה דיי נדיר ויוצא דופן, אבל אהבתי את הסדרה יותר מאשר את הספר. הספר והסדרה מגוללים את סיפורם של קונל ומריאן האיריים שמתאהבים אחד בשנייה עוד בתיכון, אבל בגלל הפערים המעמדיים ביניהם, נתקלים בהמון קשיים שנערמים עליהם וכל פעם מתקרבים ומתרחקים זה מזו, שוב. ושוב. ושוב. אחת החוויות המהנות בקריאה היא האפשרות לדמיין את הנעשה ולצייר את הגיבורים לפי איך שאנחנו רואים אותם ברוחנו. אני חושבת שמה שכל כך אהבתי בסדרה, זה שהצליחו להתעלות על אותו דמיון פרטי והפרשנות של יוצרי הסדרה לדמויות הייתה מצויינת ממש. אז אם לא קראתם את הספר, הנה כמה מילים על מה שמצפה לכם: סיפור מכמיר לב שכל כך קל להזדהות איתו על אהבות ראשונות, על הרצון להשתייך ולהיות חלק, על אי הבנות במערכות יחסים ועל איך הן יכולות לעתים לחרב הכל, בלי שבכלל התכוונו לכך. (סדרה של HULU) גם במקרה הזה, הורדתי את הסדרה.
I am not Okay with this (Netflix)
אנחנו עוד לא במים הרדודים, אבל מתקרבים לשם בזינוקי ענק. מה שכן, אנחנו כבר לגמרי בזירת הנטפליקס. הסדרה המשעשעת והמטרידה הזו היא מבית היוצר של הסדרות: סוף הפאקינג עולם וסטריינג’ר ט’ינגס וזה בהחלט ניכר. הסגנון, הצילום ואפילו הנושאים מזכירים מאוד את סוף הפאקינג עולם, אבל הפעם יש גם טוויסט ביזארי ועל טבעי שלגמרי לקוח מהעולם המוזר של ‘דברים מוזרים’. הסדרה מתמקדת בסיד, נערה מתוסבכת למדי שבדיוק איבדה את אביה וההתמודדות שלה עם האובדן שלו, לוקחת אותה למקומות לא צפויים ואותנו, הצופים, למחוזות מוטרפים לגמרי. חוץ מזה, סיד שלא כל כך מתעניינת בבחורים, מוצאת את עצמה נמשכת במפתיע לסטנלי השכן, ומתמודדת עם זה שחברתה הטובה, דינה, פתאום יוצאת עם הנער המקובל (והדיי דוחה) של השכבה. בונוס: סטנלי המתוק. הוא פשוט מהנערים האלה, שהיום ממרום שנותיי אני יכולה להגיד שהוא החבר שכל אחת צריכה שיהיה לה בתיכון, בין אם למטרות רומנטיות ובין אם למטרות אפלטוניות. תבלו! אה, וגם לסדרה הזו יש פסקול כיפי במיוחד.
Never Have I Ever (Netflix)
הגענו לסדרות הכיפיות! אלו ששורפות תאי מוח ותוקעות אותנו עם חיוך מטופש ועינים מזוגגות! יאיייי! הצפייה הזו היא ביי פאר אחת היותר כיפיות ברשימה הזו. מינדי קלינג ההורסת עומדת מאחורי הסדרה הזה, וזה כל כך ניכר, עד כדי שאני כמעט בטוחה (לא חקרתי את זה) שמינדי ביססה את דבי (Devi) על עצמה וחייה בתור בת למהגרים הודים בארה”ב. הסדרה שוזרת בצורה רגישה, מעוררת הזדהות ומשעשעת מאוד את המורכבות מצד אחד, ברצון לשמור על המסורת והמורשת של המשפחה והתרבות ההודית, ומצד שני, את הרצון “להשתחרר” מהן ולהגשים את עצמך בדמותך. בדומה לסיד מהסדרה הקודמת, גם דבי מתמודדת עם האובדן של אביה, אבל בעוד ששם דברים על טבעיים והזויים מאוד מתרחשים, כאן הטירוף הוא רק בראש של דבי, ולמושא הטירוף שלה קוראים פקסטון, הנער החתיך והפופולרי של השכבה כמובן. בגדול, לדבי נמאס מהמצב הבתולי שלה וכל מה שהיא רוצה זה לשכב עם פקסטון, מה שמוביל אותה ממש לגשת אליו ולשאול אותו אם הוא מוכן לשכב איתה? שזו שאלה הגיונית וסבירה בסהכ. הוא מסכים, אבל כצפוי הכל הולך ומסתבך ודבי ופקסטון מתקשים לממש את “אהבתם”. אני חושבת שהסיבה שאני נמשכת לסדרות הנעורים האלו של ימינו בגילי המופלג, זה בגלל שהן לוקחות את עצמן הרבה פחות ברצינות בהקשר המיני וכל כך הרבה פחות פוריטניות (אם כי עדיין לא לגמרי משוחררות מהתבניות המוכרות) מהסדרות בסגנון הזה שהיו בזמני. הן מציגות מצבים בהם הרצון לסקס, לא חייב להיות תוצר של התנזרות עד שמגיע האחד, אלא הרצון הזה יכול להתעורר מעצם העובדה שבני נוער הם א.נשים חרמנים ואין שום דבר מוזר או רע בזה.
Awkward (MTV)
המשפט האחרון מלמעלה, מטיס אותי היישר לסדרה האחרונה שארצה להמליץ עליה. זו הסדרה הכי ישנה ברשימה. היא שודרה בין השנים 2011-2016 ב-MTV. צפיתי בה בזמנו ואני לא זוכרת שדיברו עליה הרבה מסביבי. לאור מצבי, פתאום נזכרתי בה ואני צופה בה עכשיו בשנית, כי היא פשוט כזו כייפית. למעשה אוקוורד מדגימה ושוברת את הנרטיב המוכר של “תיכון=חבר רציני=רק עכשיו מותר לעשות סקס” באופן כה מובהק שהוא פשוט מעורר השתאות. סצינת הפתיחה היא סצנת סקס (לא רואים כלום, בכל זאת היא מיועדת לבני נוער) בין ג’נה המילטון לבין הקראש הנצחי שלה מאטי מק’קיבן. הם מבלים ביחד במחנה קיץ. הוא הנער הכי מקובל בשכבה כמובן, והיא הפריקית-חנונית היפה. במחנה קיץ הכל מותר ומאטי עושה עיניים לג’נה ומזמן אותה אל המחסן או משהו בסגנון. ג’נה חוזרת הביתה אחרי המעשה מלאת אנרגיות ושמחת לבב ומפתיעה בכך שהיא לא שוקעת למצב המוכר והכה משעמם של הנערה המתאבססת על הבחור אחרי המין, שרוצה עכשיו שהוא רק יאהב אותה. כאילו בעצם, היא כן מתאבססת עליו, אבל מסיבות אחרות;) וככה בעצם מתחילה הסדרה. חוץ מזה, הסדרה מציפה נושאים מעניינים כמו: יחסים בין הורים לילדים, מערכות יחסים בין חברות, עניינים של דימוי גוף ועוד (למרות – וזו הביקורת היחידה שלי על הסדרה – שהיא לא סופר רגישה לעניינים של בודי שיימינג’ וכו’, ויש מצב שחלק מהמינוחים לא היו מתקבלים בברכה כל כך כיום). קיימת בפורמט של צפייה ישירה.
תובנה מעניינת נוספת שעלתה לי בעקבות התכנים האלו ואחרים שלא זכו להכנס לרשימה, היא שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי מצב הפוך בו – הנערה המקובלת אך רגישה, מתאהבת בנער הפריק-חנון החמוד? זה תמיד הפוך! עוד לא גיבשתי דעה למדוע זה כך, אבל זה בהחלט מעסיק אותי. סתם שתדעו.
🙂 ואם, יש לכן המלצות לסדרות בסגנון, ואם במקרה אתן מכירות סדרה או סרט בה מתרחש המצב ההפוך הזה, אשמח שתכתבו לי בתגובות.
