“איך *לא* להיות “גירל בוס

בואו נדבר על להיות עצמאית, או נכון יותר, על להיות “גירל/פימייל/ליידי בוס”. נכון, כבר דובר לא מעט ברשתות החברתיות על פרסונת הגירל בוס שרווחת בהן (כאילו אין שכירות בעולם וכאילו אין שכירות ממש עשירות וממש מצליחות בעולם), על מה מאפיין אותה, על ההשלכות שלה ואפילו על כך שהמושג הזה דיי מת ומהווה סממן ראוי לגיחוך של מילניאלס, על פי ממשיכיהם, בני דור הזד. ועדיין, הנה שני הסנט שלי בנושא:

דמות הגירל בוס באינסטגרם

מהרגע שאינסטגרם פרץ לחיינו, הוא חטף (וממשיך לחטוף. ובצדק) קיטונות של ביקורת על כך שהוא מייצר קרקע פורייה ליצירת מצג שווא, להיווצרותם של סטנדרטים בלתי אפשריים ועוד ועוד. בעקבות כל אלה קמה לה תגובת נגד בדמות טרנד חדש שכל מהותו הן חשיפה ונרמול. מגמה שלכאורה מטרתה לשקף את המציאות כפי שהיא, את החיים עצמם. למעשה, אנחנו מתבקשים (ונשפטים לרעה במידה ולא) לשים את עצמנו Out There, להשיל את הפילטרים שהפכו כבר להיות עור שני, להראות את הבלאגן בבית, לדבר על הקשיים ועל המורכבויות, לשתף את הגירושים והמחלה וכו’.  יחד עם זאת לא כולם לוקחים חלק בחגיגה (שמלכתחילה נתונה לפרשנות) וישנם לא מעט תכנים שמשפיענים ומשתמשים אחרים לא ישושו להעלות, וזה גם לגיטימי. אנחנו לא באמת חייבים לדווח בכל רגע נתון על כל פרט בחיינו, רק בשביל לצייר תמונה מאוזנת על חוויוות ותופעות שכולנו חווים, אבל לרוב שוכחים ואף נוטים להתבייש בהן, בדיוק בגלל אותה הנטייה הראשונית של האינסטגרם ללכת אל מחוזות הזיוף ומצגי השלמות והחיוביות עליהם הוא הוקם. 

בסופו של דבר, לכולנו, קטנים כגדולים, יש איזשהי פרסונה שבחרנו לתווך אל העוקבים הקיימים ואולי אף יותר לעוקבים פוטנציאליים. היא קצת אנחנו אבל היא גם קצת לא. היא אולי מה שאנחנו רוצים שאחרים יחשבו עלינו, היא אולי מה שאנחנו רוצים להיות באמת, אבל היא ללא ספק מהונדסת, גם אם זה נעשה ללא כוונה רעה או ללא כוונה בכלל. זה לא אתם, זו הפלטפורמה. אלו הם כללי המשחק.  ואחת השחקניות הבולטות במשחק הזה, היא ה’גירל בוס’. הגירל בוס בחרה להקים עסק ולהיות עצמאית כנגד כל הסיכויים, אין לה שקל בבנק, אבל יש לה חלום והיא תגשים אותו ויהי מה. היא תדאג לשתף אותנו בכל המשימות שלה לאותו היום, החל משתיית הקפה הראשון של הבוקר בפינת העבודה הפוטוגנית שלה וכלה ברשימת המטלות שהכינה לעצמה להמשך השבוע. היא תצטלם בפגישת עבודה בבית הקפה השכונתי (גם אם ה”קולגה” היא פשוט חברה שבמקרה היו לה שעתיים פנויות לקפה), והיא תחגוג כל הישג, גם אם הוא להעלות פוסט לאינסטגרם על מה שעשתה באותו יום, גם אם זה היה רק לשתות קפה ולהכין רשימת מטלות:) נשמע קצת הארש? מותר לי, אני צוחקת כאן גם על עצמי…

ועכשיו, לעניין שלשמו התכנסנו כאן. היי, אני פולי ואני גירל בוס כושלת, ועל כן גיבשתי כאן כמה

עצות לגירל בוסז ולעצמאיות בהתהוות

אם את באמת רוצה להצליח בתור עצמאית, וודאי:

שאת באמת-באמת בנויה לזה. ספויילר: לא כל אחת בנויה/צריכה להיות עצמאית. תשנני את זה. תגלגלי את זה על הלשון ואני יודעת שתקבלי את ההחלטה הנכונה.  

איך לדעת שאת באמת-באמת בנויה לזה: 

את לא חייבת להיות מוקפת באנשים במהלך היום

את עובדת הרבה יותר טוב ויעיל לבד מאשר בצוות

את לא צריכה מסגרת ושגרה כדי להרגיש יעילה ופרודקטיבית ואם כן, את יודעת לבנות אותה לעצמך

את טובה בסדר וארגון

את טורחת לצאת מהפיג’מה גם אם את יושבת בבית, בין הבלאגן והכביסות

אם לא מצאת את עצמך לפחות ב-3 מהסעיפים למעלה, את לא בנויה לזה.

אם את לא בנויה לזה, ואת בכל מקרה הולכת על זה, תוודאי שיש לך תכנית עסקית מגובשת כבר על ההתחלה או לחילופין התחילי לבסס ולבנות את העסק עוד בזמנך כשכירה. תצאי אל העצמאות רק אחרי שביססת את התכנית הזו והעסק כבר התחיל להניב הכנסה בטוחה ויציבה.

אם לא חשוב לך מדי להצליח בתור עצמאית, כלומר, את תסתפקי בהכנסה נמוכה וחוסר יציבות למשך תקופה בלתי ידועה ופשוט תזרמי, וודאי: 

שיש לך/למשפחתך מספיק כסף כדי לסגור את החודש

שאת בנויה לחוסר וודאות מתמשך

שיש לך כוחות ויכולות להמציא את עצמך מחדש בכל רגע נתון, לא משנה איזו תחלואה או אתגר יקרו בדרכך (או בדרכו של העולם), ועדיין לא לדעת אם זה יהיה שווה משהו או לא

שיש לך מספיק הערכה עצמית גם בלי שתצטרכי להגדיר את עצמך דרך העיסוק שלך

שאת אדם פרקטי ומאוזן בסך הכל, שלא משנה את דעתו כל שני וחמישי על כל דבר בערך

למה אני גירל בוס כושלת?

סקרניות להבין למה אני כשלתי? קצת רקע: תמיד ידעתי על עצמי שאני שייכת לקטגוריה הראשונה, של הפשוט לא-בנויות-לזה. תמיד עבדתי בכל מיני עבודות משרדיות ותמיד גם ידעתי שזה מה שנכון עבורי ושלא מתאים לי להיות עצמאית. אך החיים קרו ובכל זאת מצאתי את עצמי פעמיים במשרדי מע”מ פותחת תיק עוסק פטור. 

הפעם הראשונה הייתה ב-2015, כשהתחלתי לעבוד באיזשהי חברה שלא רצתה להעסיק אותי כשכירה, אלא רק כנגד הוצאת חשבוניות. המשכורת הייתה ממש ממש יפה, אז הסכמתי. חוץ מזה בפועל, תפקדתי כשכירה לכל דבר. כמה חודשים אחרי שהתחלתי את העבודה הזו, פוטרתי ממנה (הפעם הראשונה והאחרונה עד כה שבה פיטרו אותי. אבל זה כבר לפוסט אחר:)) ומצאתי את עצמי כעצמאית על אמת. לא רציתי להיות עצמאית כאמור, אז מייד התחלתי לחפש עבודה. התהליך לקח כחצי שנה ובסוף מצאתי עבודה שאהבתי וסגרתי את התיק. עבדתי בה שלוש שנים, כולל הריון וחזרה לאותו התפקיד לאחר חופשת הלידה. שוב קרו החיים ונאלצתי להתפטר. הסיבה שבגללה נאלצתי להתפטר השאירה אותי קצת המומה וכשהייתי צריכה לחשב את צעדיי מחדש, הייתי דיי אבודה. לא רציתי לחזור להיות שכירה במקום אחר ולהתחיל שוב את כל התהליך של חיפוש העבודה הסיזיפי והראיונות שכל כך שנואים עליי, אז מצאתי את עצמי שוב, בפעם השנייה, בינואר 2020 (כן, בשנה הכי נוראית בעולם, חודשיים לפני פרוץ הקורונה) במשרדי מע”מ בלי תכנית עסקית של ממש ובלי כיוון ברור. 

עם זאת, הייתה גם המון אופטימיות לקראת המהפך הלא קטן הזה, התחלתי להריץ כיוונים ורעיונות בראש, ולצד הבלבול, הרגשתי שזכיתי בהזדמנות שנייה לחיות חיים יותר ממומשים, חיים בהם אני אתווה לעצמי את הדרך ואממש את הכשרונות שלי במלואם. כן, נו, מיינד סט של גירל בוס קלאסית. ושוב צחוק בצד, זה יהיה שקרי ולא הוגן להגיד שכשלתי בהכל, למעשה, הודעה בפייסבוק ששלחתי ללקוחה הראשונה שלי, זו שפניתי אליה ביוזמתי בפרץ לא ברור של אומץ ובטחון, והצעתי לה שירות צנוע מאוד של ניהול חודשי לעמוד האינסטגרם של הוצאת הספרים העצמאית שלה, הניבה קשר נפלא של עבודה ששרד את הקורונה ושאר חולות רעות + זכיתי בחברה של ממש. בנוסף, למדתי להעריך את עצמי מבחינה מקצועית ולהרגיש מוערכת על ידי האנשים שאני עובדת איתם, וזה משהו שעד כה לא חוויתי בעוצמה רבה בתור שכירה, כך שאם וכאשר אחזור להיות שכירה, אדע לא להתפשר על זה יותר.  

אז במה באמת כשלתי?

כשלתי במובן שקודם כל, יצאתי למסע לא מגובש כהלכה שלא לגמרי מתאים לי. בהתחלה קראתי לזה לצאת מהקומפורט זון, ולפעמים זה אכן טוב ורצוי ולפעמים זה פשוט ללכת נגד עצמך. כשלתי במובן שלא אספתי עשרות לקוחות מרוצים, שלא התעשרתי ולא טבעתי בעבודה. ובעצם, מי אומר שאלו בהכרח הפרטמטרים להצלחה? (חומר למחשבה לפוסט הבא). מצד שני, הכל היה מושבת בגדול קצת יותר משנה, כך שאני לוקחת את זה בחשבון ועל כן, משתדלת לא להיות מאוד שיפוטית כלפי עצמי והסיטואציה שבה אני מוצאת את עצמי היום, בדיוק שנתיים אחרי שעזבתי את עבודת השכירה שלי. בגלל הקורונה, שוב החיים קרו, ומצאתי את עצמי בסערת רגשות. מצד אחד, כבר נהיה לי די ברור משלב מאוד מוקדם שעבודה כעצמאית מהבית לא מתאימה לי ושאני לא יכולה להיות בבית ימים שלמים בלי אף אדם מסביבי, לא משנה כמה הבית שלי יפה ומעוצב. ומצד שני, אני גם כבר לא בטוחה איך מודל השכירה הקלאסית הולך לעבוד עבור מישהי שהיא גם אימא (בקרוב לשניים, חמסה טפו) וככזו, הלו”ז שלה מצריך המון המון גמישות, וזה ידוע לכל שבעבודות משרדיות אינסטיביות ושואבות זמן אין המון גמישות. בנוסף, כבר התרגלתי לעבוד בסגנון אחר, יותר נינוח ותפור אישית, שמשאיר זמן (מדיי פעם) גם לפרוייקטים אישיים כמו למשל, הכתיבה שמאוד חשובה לי.

לסיכום, אני מניחה שהדבר הנכון הוא לחתור למציאת תמהיל כלשהו שיעבוד עבורי וגם יספק אותי. יותר מדי לבקש? נחיה ונראה:)