אני מאוד מאוד אוהבת לכתוב ולדסקס על סדרות, סרטים וספרים אבל אחד הדברים שהכי מאפיינים את צריכת התרבות שלי, הוא שהיא אינה בהכרח מאוד מעודכנת. כלומר, אני לאו דווקא צופה וקוראת תוצרים שיוצאים בזמן אמת. ככה זה היה ומאז ומתמיד וזה נוגע גם להיבטים נוספים של צרכנות וצריכה, כמו, החוש האפנתי שלי או הטעם שלי במוזיקה ובעיצוב פנים, שלא כל כך מונעים מטרנדים עכשוויים. בנוסף, בימים כתיקונם, הז’אנר האהוב עליי הוא סדרות דרמה איכותיות “כבדות” כאלו, אבל ב-2020 פשוט לא היו לי תאי מח תקינים בשביל להכיל משהו מורכב ועמוק, ורוב הזמן כל מה שרציתי זה לצפות בסדרות קלילות או בדברים ישנים, נוסטלגיים ומנחמים. כך שהסדרות שאהבתי השנה הן מעין תמהיל של סדרות חדשות-ישנות (ספציפית בחמישייה הרוב חדשות) ובעיקר, סדרות קלילות ומהנות לצפייה. לגבי ספרים, הו, זה כבר סיפור אחר לגמרי (אבל זה כבר לפוסט הבא…:)).
אנשים נורמלים
סדרה שמבוססת על ספר בעל אותו השם מאת סאלי רוני. הספר והסדרה מגוללים את סיפורם של קונל ומריאן האיריים שמתאהבים אחד בשנייה עוד בתיכון, אבל בגלל הפערים המעמדיים ביניהם, נתקלים בהמון קשיים שנערמים עליהם וכתוצאה מכך, הם כל פעם מתקרבים ומתרחקים זה מזו, שוב. ושוב. ושוב. אחת החוויות המהנות בקריאה היא האפשרות לדמיין את הנעשה ולצייר את הגיבורים לפי איך שאנחנו רואים אותם ברוחנו. אני חושבת שמה שכל כך אהבתי בסדרה, זה שהצליחו להתעלות על אותו דמיון אישי והפרשנות של יוצרי הסדרה לדמויות הייתה מצויינת ממש. אז אם לא קראתם את הספר, הנה כמה מילים על מה שמצפה לכם: סיפור מכמיר לב שכל כך קל להזדהות איתו על אהבות ראשונות, על הרצון להשתייך ולהיות חלק, על אי הבנות במערכות יחסים ועל איך הן יכולות לעתים לחרב הכל, בלי שבכלל התכוונו לכך.
אמת או חובה
הסדרה שוזרת בצורה רגישה, מעוררת הזדהות ומשעשעת מאוד את המורכבות מצד אחד, ברצון לשמור על המסורת והמורשת של המשפחה והתרבות ההודית, ומצד שני, את הרצון “להשתחרר” מכל אלו ולהגשים את עצמך בדמותך. לדבי יש קראש היסטרי על פקסטון, הנער החתיך והפופולרי של השכבה כמובן. בגדול, לדבי נמאס מהמצב הבתולי שלה וכל מה שהיא רוצה זה לשכב עם פקסטון, מה שמוביל אותה ממש לגשת אליו ולשאול אותו אם הוא מוכן לשכב איתה? שזו שאלה הגיונית וסבירה בסהכ. הוא מסכים, אבל כצפוי הכל הולך ומסתבך ודבי ופקסטון מתקשים לממש את “אהבתם”. אני חושבת שהסיבה שאני נמשכת לסדרות הנעורים האלו של ימינו בגילי המופלג, זה בגלל שהן ככ הרבה פחות פוריטניות ממה שהיה בזמני, והן מציגות מצבים בהם הרצון לסקס, לא חייב להיות תוצר של התנזרות עד שמגיע האחד, אלא הרצון הזה יכול להתעורר מעצם העובדה שבני נוער הם א.נשים חרמנים ואין שום דבר מוזר או רע בזה.
חבר לחג
סדרה נורווגית חמודה מאוד שקצת נבלעת בין כל סרטי הכריסמס ההזויים בנטפליקס, וחבל שכך. הסדרה מגוללת את סיפורה של ג’והאנה, אחות ורווקה בת 30, בחיפושה אחר חבר לחג, כן כן, מסתבר שגם בנורווגיה ההורים לחוצי חתונה ונכדים. המצב המתסכל מוביל אותה לטינדר ולדייטים הזויים ומשונים, עד שהיא פוגשת בחור, אם אפשר לקרוא לו ככה, נער בן 19 שלגמרי מרעיד את עולמה;) מעבר לכך, שזו סדרה משעשעת, מעוררת הזדהות ומתוקה בלי להיות קיטשית בכלל, ממש אהבתי את ההצצה שהסדרה מספקת לחייהם של צעירים בנורווגיה המושלגת בחודש הכי מקושט ושמח בשנה.
בורגן
עוד סדרה מארצות הקור הסקנדינביות, הפעם מדנמרק אהובתי. מדובר בדרמה פוליטית נהדרת שפשוט ממסמרת אל המסך. בירגיטה ניבורג נבחרת במפתיע לראשות הממשלה של דנמרק בעקבות קרב צמוד ומלא תהפוכות מול שאר המתמודדים. פרט מידע מעניין: בבחירות שנערכו לאחר שהסדרה עלתה, נבחרה לראשונה אישה לראשות הממשלה בדנמרק. האם הסדרה ניבאה זאת או אפילו תרמה לכך בעצמה? 😉 הסדרה משוחקת נפלא ויש בה המון דמויות נשיות חזקות. מצאתי את זה מרתק ומרענן להחשף לפוליטיקה, גם אם מומצאת, של מדינה שפויה וכה רחוקה מהפוליטיקה ההזוייה של מחוזותינו.
חזרות
מה כבר יש לחדש על סדרה שכבשה את לבבותיהם של כה רבים מבני ישראל? בניגוד לגמביט המלכה, שכפי שאתם רואים, אינה מופיעה ברשימה כאן, להייפ סביב חזרות מאוד שמחתי להצטרף. אני חושבת שמה שאני אוהבת בה במיוחד, זה שהיא פשוט משב רוח רענן, תזכורת לחיים עצמם במלוא מובן המילה. מפתיעה, אותנטית וכנה, עם כל הגועל והיופי שיש בחיים. בעידן של משפיעניות ומובילות דיעה, בו דיעות של אנשים לפעמים נשמעות קצת מאותו הדבר, יש משהו מרענן בלצרוך תוכן אחר, תוכן מודע לעצמו, ביקורתי ומתוחכם. כמובן שלא מזיק שהסדרה עשויה ללא רבב, משוחקת נהדר, עמוסה בדיאלוגים משעשעים וחכמים והסיפורים האישיים של הדמויות מרגשים ונוגעים ללב. מה יש לומר, ההייפ הכי מוצדק שיש!
בפוסט הבא, הספרים:)
