למה האינסטגרם גרם לי להרגיש מוצפת במהלך הסגר

במהלך הסגר נשמעו (בעצם גם לפני אבל ככל הנראה הסגר העצים אותם) קולות רבים ושונים בעיקר באינסטגרם בנוגע לדרכי ההתמודדות של אנשים פרטיים עם חוויית הבידוד והריחוק החברתי, ולמרות שלכאורה נשמעו כמה צדדים לא הצלחתי למצוא את עצמי בין אף אחד מהם וזה רק גרם לי לרצות להתרחק ולהתכנס בעצמי. זה התחיל מצ’ק ליסטס של כל התחביבים והכישורים שאפשר לפתח במהלך הסגר, ולי, בתור אימא לפעוטה שבאותו זמן היתה צריכה לעבור הסבה לגננת ומורה למלאכה (בקטנה:)) זה בעיקר גרם לגחך. משם זה המשיך לאמירות כמו: “מותר להרגיש הכל”, “תנסו להתמקד בטוב ולהפיק את המיטב מהסיטואציה” ואף: “אפשר לשבת ולזעוף כי המצב על הפנים” שסבב סביב שיח חדש יחסית על מושג שנראה כאילו הומצא ונתפר במיוחד עבור הסושיאל מדיה: “חיוביות רעילה”. שבעצם גם יצא נגד אלו שאומרים שהכל יהיה טוב ונהיה סלט שלם של אי הסכמות והתנגחויות שונות, ומעבר לזה שנהיה המון מהן, הן גם נאמרו ונוסחו במן הרמטיות חד משמעית שלא משאירה מרחב לנשימה ולא באמת מכילה או מאפשרת כפי שהיא טוענת. פשוט הרגשתי מוצפת מהאינטנסיביות של האמירות, שנשמעו לי בסופו של דבר כמו ססמאות מנוסחות היטב, ולא אמירות שמגיעות מתוך תהליך ומקום כנה ואותנטי. ובעוד שרבות כתבו שהן לא מוצאות את עצמן באינסטגרם בתקופה הזו כי “קשה להן עם האסקפיזם”, או כי “קשה להן עם אלו שנגד האסקפיזם”, לי בעיקר היה פשוט קשה באופן כללי. רק עכשיו כשלושה שבועות לאחר החזרה לסוג של שגרה, אני חוזרת בבייבי סטפס לפלטפורמה שבסהכ אהובה עליי עד מאוד ומנסה לפלס לעצמי דרך שאני מאמינה שהיא יותר אותנטית ויותר נכונה עבורי.

אחד מהדברים שהציקו לי סביב אינספור הדיונים, מעבר לנחרצות שלהם כאמור, זה קונספט החיוביות הרעילה שאני מודה שלא לגמרי התחברתי אליו ולא ממש הצלחתי לרדת לסוף דעתו. יצא לי קצת לחשוב על זה במהלך הסופ”ש וביום שישי העלתי פוסט באינסטגרם על תחושת ההצפה שחוויתי ומשם התפתח דיון מעניין על הקונספט הזה, ועל כך שאלו שהרגישו תחת מתקפה סביב המונח הטעון הזה, נפגעו ובצדק לדעתי.

בגדול “חיוביות רעילה” (הייתי צריכה ממש לגגל את זה והאמת אין המון תוצאות כי זה לא מושג ותיק ששואב מהפסיכולוגיה או משהו בסגנון, אלא דיי המצאה כאמור) הוא מצב בו אנחנו מתעלמים או ממזערים רגשות שליליים תחת האשליה שצריך להישאר חיוביים כל הזמן. על פניו זה נשמע כמו קונספט שבאמת כדאי “להלחם” בו ובהחלט קיימים אנשים (בדרך כלל דמויות מוכרות בתקשורת ובתכניות ריאליטי וכו’ וכו’) שעושים שימוש ציני בכח שלהם כדי לרדד חוויות אנושיות ולצמצם כאב, סבל ואובדן לכדי ססמאות קלושות של אופטימיות מנותקת מהמציאות. אבל השיח שהתגבש לו באינסטגרם הפריע לי כי הוא הופנה כלפי אינדיבידואלים והרגשות הסובייקטיביים שלהם, והוציא את העוקץ מתופעה חברתית עתיקת יומין שהיא למעשה חוסר ביקורתיות ואין קשר של ממש בינה לבין חיוביות משום סוג, רעילה או לא רעילה. בנוסף, אני יכולה גם לדמיין מצב בו נקלעים לחברויות או סיטואציות לא תומכות ולא רגישות בהן אנשים משטחים את התחושות שלנו ולא נותנים להן לגיטימיצה (למשל אם אבחר לשתף במשהו עצוב שקרה לי ורק יגידו לי “יכול להיות יותר גרוע” זו בהחלט לא תגובה הולמת), אבל גם לתופעה הזו יש שם, קוראים לה חוסר רגישות ובמקרה כזה צריך לנתק את הקשר ולהוציא את האדם הזה מהחיים שלנו או לדבר איתו על זה אם יש סיכוי לגרום לו לראות את דרכיו הסוררות.

אלה שלכאורה נקטו בגישה ההפוכה, כתבו ודיברו על כך שלהתעלם מהשלילי ולהתרכז רק בחיובי זה בעייתי ושקשה להבין באמת משבר כשהיקפו, עומקו וסופו אינו ידוע. אני חושבת שגם הפרשנות להלך הרוח הזה בשיח החיוביות באינסטגרם היה מעט פשטני, כי להיות כזה משמע להיות פשוט אדם אמפתי ובר דעת. שוב אין ממש קשר לפרקטיקות של חיוביות.

איך שאני רואה את הדברים, האמת נמצאת איפשהו בין השורות של שתי “הגישות” והיא שהמציאות מאוד מורכבת, מלוכלכת ולא מושלמת, לפעמים טובה ולפעמים רעה. ואנחנו כאינדיבידואלים יכולים להרגיש ולהתמודד עם סיטואציות שמעוררות את הרגש באופן שנכון לנו. כל עוד שאנו לא מפגינים חוסר מודעות קיצונית, חוסר רגישות משוועת, ולא מדובר בנושא הרה גורל ובעל חשיבות אבסולוטית כגון: גזענות, אלימות נגד נשים, הטרדות מיניות וכהנה וכהנה, המצב הוא שעלינו להיות מסוגלים לחוש הכל. וכשמישהו שופט אותנו על כך שהיינו “חיוביים” מדי הוא למעשה משתמש באותה רטריקה שיפוטית, לא מאפשרת ולא מכילה, בדיוק כמו אלו שהוא מטיף נגדן.

ובאשר הטענה שמדובר בסטייט אוף מיינד פריבילגי, בעיני זה גם קצת תלוש, כי אותם האנשים שהשתמשו בשיח החיובי יותר לא הקטינו אף אחד ולא זלזלו בגודל האסון. הם השתמשו בסגנון ששואב מתוך הפסיכולוגיה החיובית (ענף מוכר ומבוסס בפסיכולוגיה) אשר מציעה פתרונות בעלי פן חיובי גם בעתות מצוקה. הם לא אמרו לאחרים שהרגישו רע או סבלו “יהיה בסדר” אלא אמרו “נכון המצב מורכב. הנה דרכים שאפשר להתמודד איתו:…” ומצד שני, אני מודעת לקיומם של אנשים ברחבי הרשת, משפיעים יותר, או משפיעים פחות שקראו לקורונה “קורונוש” (לי באופן אישי זה צרם) ויצרו תוכן אסקפיסטי מובהק שאכן היה מנותק מהמציאות, אבל כאן גם לא מדובר בחיוביות “רעילה”, אלא פשוט בחוסר מודעות ושטחיות שקיימים בכל התחומים ואנחנו יכולים פשוט לא לעקוב אחרי אנשים כאלו.

אני באמת חושבת שהאצבע המאשימה שמופנת לאנשים מהסוג הראשון שתיארתי, אלו שבחרו בשיח חיובי בתקופת הקורונה, לא עושה שירות טוב עבור אף אחד, כי היא מחטיאה את המטרה ומסיתה את הדיון ממה שבאמת אמורים לדון בו. זו לא תחרות בין מי שיושב בבית עם פרצוץ חמוץ לבין מי שיושב בבית עם פרצוץ שמח. אם כבר הדיון סובב סביב אנשים ביקורתיים שמפעילים את הראש מול אנשים מובלים שפשוט “זורמים” ולא עוצרים לרגע לחשוב. בשורה התחתונה, אני באמת מאמינה שנכון יותר להפנות את השיח הנחרץ הזה והאנרגיות הלוחמניות האלו לנושאים בוערים יותר בימינו שכדאי ורצוי לסגל עבורם שיח אבסולוטי, נוקב ולא מתפשר. לצערי לא חסר כאלו.

בתמונה הספר וואבי סאבי – לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופים (בהוצאת אסיה) שמספק לא מעט תובנות מעניינות וחשובות על הסתכלות הרמטית וחד משמעית במקומות שמעצם טבעם הם דינמיים וארעיים. הנה ציטוט אחד יפה מני רבים: “כל הדברים אינם שלמים. כל הדברים, כולל העולם עצמו, נמצאים במצב תמידי, אינסופי, של היווצרות או של התכלות. לעתים קרובות אנחנו בוחרים באופן אקראי להצביע על רגעים מסוימים, סימנים לאורך הדרך, המציינים שדבר הוא “גמור” או “שלם”. אבל מהו באמת הרגע שדבר כלשהו מתממש? האם הצמח מגיע לכלל שלמות כאשר הוא פורח? כאשר הוא נושא זרעים? כאשר הזרעים מתפזרים? כאשר הכל נרקב ונהיה זבל? המושג של סיום אינו קיים בוואבי-סאבי”.